גמרא
פירוש
אָתְיָא בִּיאָה בִּיאָה.
יְבָמָה לַשּׁוּק מְנָלַן אִי לְמַאן דְּאָמַר לָאו לָאו אִי לְמַאן דְּאָמַר עֲשֵׂה עֲשֵׂה.
אֶלָּא יְבָמָה לְיָבָם מְנָלַן אָתְיָא בִּיאָה בִּיאָה.
אִשָּׁה לְבַעְלָהּ מְנָלַן אָתְיָא קִיחָה קִיחָה.
אָמַר רָבָא לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא שִׁכְבַת זֶרַע בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה שִׁכְבַת זֶרַע בְּאֵשֶׁת אִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע בְּסוֹטָה.
דְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה אכְּדַאֲמַרַן דְּאֵשֶׁת אִישׁ פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵת.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת בפָּטוּר אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה, מהמלה ״ביאה״ ״ביאה״ האמורה גם בחייבי לאוין (כגון: ״לא יבוא ממזר״. דברים כג, ג), וכן זו האמורה בחייבי עשה (״דור שלישי יבוא להם״ שם ט). ושואלים: יבמה שנבעלה בהעראה בלבד לאדם מן השוק לפני החליצה, מנלן [מניין לנו] שהיא עוברת בכך עבירה? ומשיבים: כאן אין צורך בלימוד מיוחד, שכן אי למאן דאמר לאו [אם לדעת מי שאומר שיש בכך איסור לא תעשה], אם כן הרי זה לאו כמו האחרים, ונלמד מהם, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שיש בכך איסור עשה — אם כן זה עשה כמו אחרים. אלא השאלה היא: יבמה ליבם מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בהעראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה ״ביאה״ ״ביאה״, שכן נאמר ביבמה: ״יבמה יבא עליה״ (שם כה, ה), ונאמר גם באיסורי לאוים לשון ביאה. ומוסיפים לברר: אשה לבעלה מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בקידושי ביאה על ידי העראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה ״קיחה״ ״קיחה״, שנאמרה קיחה בנשיאת אשה: ״כי יקח איש אשה ובעלה״ (שם כד, א) ונאמרה קיחה באיסורי עריות (כגון: ״ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה״. ויקרא כ, יד), ולמדים שהעראה נחשבת כביאה בשני המקרים. א אמר רבא: כיון שלמדנו שבדרך כלל העראה נחשבת כביאה גמורה, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [שאמרה התורה] ״שכבת זרע״ בביאת שפחה חרופה (״ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש״. שם יט, כ), וכן כתבה ״שכבת זרע״ באשת איש (״ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע״. ויקרא יח, כ), וכן כתבה ״שכבת זרע״ בסוטה (״ושכב איש אותה שכבת זרע״. במדבר ה, יג)? ומסבירים: זה שנאמר בשפחה חרופה — כדאמרן [כפי שאמרנו], שבא הדבר ללמד שאין חייב על שפחה חרופה אלא אם כן בא עליה ביאה גמורה, הראויה לשכבת זרע. וביטוי זה שנאמר באשת איש, בא ללמד, שכל הבא על אשת איש חייב, פרט לזה המשמש מת, כלומר, למי שבא על אשה בלא קישוי אבר, שאינו יכול להוליד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי המשמש מת בעריות פטור, שאין זו נחשבת ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף בזה חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא לשיטה זו בא הכתוב, ללמד: פרט למשמש מתה, שאם בועל אשה מתה אינו חייב. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] הואיל ולאחר מיתה נמי איקרי [גם כן היא קרויה] ״שארו״, לגבי בעלה, ואם כן אימא ליחייב עלה [אמור שיתחייב עליה] אחר הבא עליה משום ניאוף באשת איש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שביאת מתה אינה קרויה ביאה, ואינו חייב עליה. והביטוי הזה (״שכבת זרע״) שנאמר בסוטה למה לי? לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: ״ושכב איש אותה שכבת זרע״ (שם), הרי זה פרט לדבר אחר. ושואלים: מאי [מה] פירוש ״דבר אחר״? למה הכוונה בביטוי מרמז זה? אמר רב ששת: פרט למקרה שקינא לה בעלה והזהירה שלא תיבעל לאחר ביאה שלא כדרכה. אמר ליה [לו] רבא: הלא ״משכבי אשה״ כתיב [נאמר] בסוטה, ומכאן למדים שיש איסור בכל סוגי משכבות באשה! אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם אחר — והזהיר אותה לא על בעילה אלא על מגע האבר דרך אברים אחרים, ואת זה ממעט הכתוב, שאין אשה נאסרת בכך. אמר ליה [לו] אביי: וכי פריצותא אסר רחמנא [פריצות אסרה התורה]? שאכן דבר זה הוא בגדר פריצות, אבל איננו נכלל במונח ״ביאה״! אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם איש שאינו בא עליה ביאה גמורה אלא בנשיקה, כלומר, שמשיק את איברו באיברה בנשיקה (בהשקה) — במגע בלבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] העראה זו הכנסת עטרה של איבר הזכר לתוך איבר הנקיבה. ולכן מגע (״נשיקה״) בלבד אינו קרוי ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] העראה זו נשיקה, ועצם המגע בלבד נקרא העראה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], איך אפשר למעט נשיקה? אלא, לעולם יש לחזור לפירוש ראשון, ו״דבר אחר״ פירושו פרט לשקינא לה ממגע אבר אדם זר דרך אברים אחרים, ואיצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר שאין זה קינוי, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי בקפידא [במידת ההקפדה] של הבעל תלה רחמנא [תלתה התורה] את הקינוי, שהרי הדבר תלוי ברצונו לקנא, והא קא קפיד [והרי הוא מקפיד] גם על מגע כזה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין היא נאסרת אלא בביאה ממש. ב בעניין ההגדרה המדוייקת מהי העראה, אמר שמואל: העראה זו נשיקה. כלומר, מגע של איבר הזכר והנקיבה זה בזה, ומדוע אנחנו אומרים שהמגע הזה נחשב כביאה — משל לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר משהו. ולכן גם מגע האבר, אי אפשר שלא ייכנס בפנים משהו ולכן אף זה קרוי ביאה. כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ יוחנן: גמר ביאה האמור בשפחה חרופה — זו הכנסת עטרה ולא יותר מזה. מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: כיון שנאמר בשפחה חרופה ״שכבת זרע״, משמע שאינו חייב בה אלא על ביאת המירוק, כלומר, ביאה גמורה. מאי לאו [האם לא] הכוונה — מירוק גיד (כל האיבר)?! ודוחים: לא, אפשר לומר זה שמירוק הכוונה לגמר הכנסת עטרה בלבד. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ יוחנן אחרת: העראה — זו הכנסת עטרה. אמרו ליה [לו]: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי [כך], שהרי הוא מסר בשם ר׳ יוחנן שהכנסת עטרה היא ביאה גמורה! אמר להו [להם]: או איהו שקראי [הוא שיקר] או אנא שקרי [אני משקר], כלומר, ברור שיש כאן סתירה ואחד מאיתנו לא מסר את הדברים כראוי. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ יוחנן: העראה זו הכנסת עטרה. ומעירים: על רבה בר בר חנה ודאי פליג [הוא חולק], שהרי רבה בר בר חנה אמר שהכנסת עטרה היא גמר ביאה, והשאלה היא: על שמואל שאומר שהעראה זו נשיקה מי לימא פליג [האם לומר שחולק הוא]? ודוחים: לא, אפשר לומר שאין הם חולקים, אלא מנשיקה ועד הכנסת עטרה — העראה קרי [קורא] לה רבין בשם ר׳ יוחנן וביותר מזה קרוי ביאה. כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ יוחנן: העראה — זו הכנסת עטרה, גמר ביאה זה גמר ביאה ממש.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush